הקשר הקנדי שלי- איך אוכמניות, מייפל וסלמון עיצבו את החך שלי

אני קנדית. קנדית גאה. כאלה אנחנו רוב העם, מסתובבים בעולם עם דגלים תפורים לתיק הטיולים וחולצות עם העלה האדום. ויש הצדקה לכך בעיני. זאת מדינה שופעת כל טוב- מלא מלא ירוק, המון כחול מלמעלה ומלמטה, לבן בוהק על הפסגות בחורף, אפילו זהב יש שם. דגי הסלמון רוקדים במי הנהרות, הפטל שורד על שיחים לאורך פסי הרכבת ואוכמניות קונים לפי קילו, לא 100 גרם.

בתור ילדה, המתקנו הכל עם מייפל טהור. החל מיוגורט, עוגות, תה וקפה, רוטב לסלט וכמובן המשרה או התחמיץ לברביקיו. מה שמגניב בקנדה זה שכמו בארה״ב הרבה מהאוכלוסייה מגיעה ממקומות מאד שונים בעולם ויש שם ״זרים״ קנדים שהם חלק ברור מהתרבות המקומית ובעיקר מתרבות האוכל, מה שאותי הכי מעניין.

אין יותר מידי ״אוכל קנדי״, יש בעיקר חומרי גלם מדהימים וכל תרבות עושה בהם כרצונה.

כילדה שנוחתת מישראל לסבא וסבתא בוונקובר בקיץ בעיקר חיכיתי לעצור מיד לארוחה סינית אותנטית טובה.

אח"כ לפאי אוכמניות טרי של סבתא. הוא היה מתפרק כזה מרוב פרי, שנחתך בגסות. הביס שאתה מרכיב לבד של בצק שבור, פרי וקרם עדין ולא מתוק הוא האושר בהתגלמותו. סבתא ז״ל גם בילתה שעות בקיץ בשימור הפירות המתוקים של סוף העונה והייתה מכינה לנו ריבות מתוקות מכל פירות הבוסתן של השכונות מחוץ לעיר, שעוד היו מלאות בחן ״מושבניקי״ ומשווקי החקלאות שלהם היינו מביאים קרטונים שופעים של פירות.

למדתי לאהוב טעמים חזקים, מובהקים, מורכבים. ועם זאת גם להעריך קלח תירס טרי של קיץ בריטיש קולומביה במגוון צבעי הצהוב והלבן שיצא מהאדמה כרגע. אפשר פשוט לתת בו ביס כמו שהוא, בלי בישול, מלח או חמאה.

עד היום כשאני מגיעה לשם, כבר עם שני הילדים שלי, יש את הריח הזה שמכה בי מיד כשיורדים מהמטוס -

ריח של עץ, של דשא רטוב, של ים, ממש כמו קפסולה של איך יער גשם אמור להריח. האוויר כמעט נקי מידי, אפשר לקבל ממנו סחרור של חמצן יתר. הטעמים כנראה חדים יותר גם בגלל זה.

אימא שלי הייתה גאה בבישול ה״חוף מערבי״ שהיא הביאה ליומיום הירושלמי שלנו. קצת ארטישוק, קצת תרד, המון סלמון, סויה ומייפל. זה בעצם חגיגת חקלאות שופעת יחד עם ההשפעות האסייתיות החזקות.

במפעל בתל אביב אני מנסה לשחזר את הטעמים העדינים ולעוף גם עם הטעמים החזקים שכל כך מאפיינים את ונקובר אבל גם את החך המאוד ישראלי שלי.