סופגנייטאס, חלב של קורנפלקס, ולמה כל אחד חייב כמה שנים בניו יורק
גרתי בניו יורק שלוש שנים. ידעתי מהרגע שהגעתי לשם שבורכתי. הגעתי צעירה אבל לא מידי, הגעתי עם עבודה מסודרת אבל מגניבה לגמרי והכרתי כמה אנשים טובים אבל מסוקרנת לפגוש את העולם. הלכתי לאורך העיר בסתיו במן קפיצות כאלה של סרט הוליוודי תוך כדי זמזום השיר ״ניו יורק״ של אלישה קיז שיצא בדיוק אז (כאילו עבורי) ונשמע מכל החנויות ברחוב…
באתי לעבוד במוסיקה אבל מהר מאד הבנתי שכל דקה חופשית שלי תהיה מרוכזת באוכל וחומרי גלם שאני רואה ומריחה בכל מקום. שווקי האיכרים, המסעדות היקרות, מסעדות הפועלים, הפיצוציות, הדליז, משאיות ברחוב. הכל נצץ, הכל זהר, הריחות של האוכל השונה והמעניין ריתקו אותי. זו הייתה גם תחילת הדרך של ההיפסטרים בניו יורק ומאפיות הבוטיק המיוחדות גם צצו בכל עבר.
אחד המקומות שתמיד גרמו לי לחייך היה מילק, מן מקום כזה שעשה כיף מעוגות/עוגיות וגלידה. אחד הקטעים שלהם היה חלב של הקורנפלקס, זה היה אז באמת מרגש ומיוחד.
שנים אח"כ כשאני יושבת מול סופגנייה כחודש לפני חנוכה ובוהה בו כדי להבין מה אפשר לעשות אתו יחד עם פאלטאס קלטתי את ההשראה ממאפיית הבוטיק הזאת. מה יותר ניו יורק מדונאטס. הרי סופגנייה זו סוג של דונאטס. בטוח שבמילק בר חשבו לזקק את הטעם של דונאטס מתישהו. זה התחבר לי פתאום.
וככה יצא הרעיון לסופגנייטאס. זהו פאלטאס קרמי בטעם סופגנייה עם מלית ריבת תות טבעית.
הוא שומר על טעמי הסופגנייה המסורתית, שניסיתי לזקק לגלידה איכותית , ובמקום ריבת תותים דלה ותעשייתית, הפלאטאס מלא בתותים אמתיים ובתחושת ריבה של סבתא מהילדות.
חגי חורף שמחים לכולנו… ולהרבה הרפתקאות ודלתות מסתובבות לכולם ❤️
